איציק שפונגין, 6.1.2019, מנוחה נכונה – כפר סבא

 

פאני אחותי היקרה!


לא נתפס לדבר עליך בלשון עבר וזה מאד קשה, אך לצערנו הרב זאת המציאות המרה. במהלך חייך הכרת הרבה אנשים וחלקם הפכו לחברים שלך, אך רק מעטים יודעים על תעצומות הנפש שבך ועל ההקרבה העצמית שעשית למען המשפחה וגם למען אחרים. לפני חמישים שנה כשהיינו ילדים, אני בן 12 וחצי ואת בקושי בת 17, ועדיין תלמידת תיכון, נאלצנו כמעט שנתיים לגור לבד בלי ההורים שלנו. בכל התקופה הזאת את תפקדת כאימא, כאבא וגם כאחות וזאת בזמן שאת בעצמך היית ילדה. שמרת עלי מכל פגע וגם נתת דוגמה אישית איך להתמודד עם הקשיים כבר בגיל צעיר. במצב הלא נורמלי והבלתי אפשרי סיימת בגרות בהצטיינות וכל זה תוך כדי ניהול משק הבית ותוך דאגה ללימודים שלי והשגחה שלא אעשה שטויות, בכל זאת הייתי בגיל ההתבגרות. היית ונשארת עבורי מודל לחיקוי, הערכה והערצה וזה מלווה אותי כל חיי.


בשנותיה האחרונות של אימא את טיפלת בה במסירות מיוחדת. כל שבוע לקחת לפחות יום אחד חופש מהעבודה כדי להיות אתה כמה שיותר כי ידעת כי הזמן שלה הולך ואוזל. אך לא רק למשפחה דאגת, היית קשובה למצוקות של הזקוקים לעזרה, עולים חדשים ואחרים ועזרת להם ברצון רב וברוחב לב.


מאז ומתמיד לא הסתפקת במועט ושאפת להכי גבוה. היית התלמידה היחידה בעירנו אשר נבחנת בבגרות בשתי שפות זרות, אנגלית וגרמנית, וכמובן בשתיהן קיבלת ציון 100, איך לא. בהמשך, כאשר למדת באוניברסיטה, לא הסתפקת בתואר דוקטור אחד אלא סיימת שני דוקטורטים בתחומים שונים ובהצלחה רבה. היית אופטימית מלידה, כשדיברנו אחרי חזרתך מברזיל נשמעת רגיל לגמרי, כאילו הכל בסדר, אין מקום לדאגה, רק קצת מקוררת. אפילו לא סיפרת שהמחלה חזרה לפני מספר חודשים. לא רצית להדאיג ולא להפריע, ממש כמו אימא שלנו, צנועה ואצילית. כאשר ביקרתי אותך בבית החולים לפני כשבוע, ישנת אחרי טיפול קשה שעברת והפנים שלך נראו שלוות להפליא שאמרו לכולנו, אל תדאגו הכל בסדר איתי, תנו לי לנוח ואתם תמשיכו בעיסוקים שלכם, כזאת את. רק לפני כחודש וחצי אחרי פרישתי מהעבודה, דיברנו על כך שעכשיו כששנינו נהיה פחות עסוקים יהיה לנו יותר זמן לבלות ביחד, אבל זה כבר לא יקרה.


פאני היקרה, אני רוצה להגיד לך תודה ענקית על כל מה שעשית למען כולנו ובמיוחד למעני, לא אשכח את זה עד סוף חיי.

With love,  her Family