מיכל אנדלמן, 6.1.2019, מנוחה נכונה – כפר סבא

 

אמא אהובה שלי,

כבר שבוע שאני כותבת לך את המכתב הזה בראשי, כותבת ומוחקת כי רק המחשבה שתלכי מכאיבה לי מדי. אמא, את הכול בשבילי, את החברה הכי טובה שלי, את המודל להשראה שלי, תמיד הבנת אותי בלי שאצטרך להסביר ואני הבנתי אותך, אני קשורה אליך בכל נימי נפשי ונשמתי. ועכשיו, את אינך, והחלל כל כך גדול, וכל כך בלתי נתפס, שאני לא מתחילה לעכל בכלל את כל זה. בשנתיים האחרונות אמרתי לך שהייתי רוצה לעטוף אותך בצמר גפן, כמו בובה יקרה ושבירה במיוחד, ועכשיו, הצמר גפן לא הספיק ולא משנה כמה ניסינו להחזיק, את נשמטת לנו בין הידיים ונשברת לרסיסים.
 

אבל אני רוצה לדבר על החיים שלך אימא, ולא על המוות. כי את כל כך אהבת לחיות, וכל הזמן אמרת כמה שהחיים שלך טובים, ואז תיקנת את עצמך – ״טובים מאז שפגשתי את אבא״. אין אדם אחד שלא אהב אותך, שלא התחברת אליו בצורה כזאת או אחרת. בדרכך השקטה והנעימה, הגעת לפסגות הגבוהות ביותר של המקצוע שלך, אבל במקביל לא שכחת ליהנות מהדרך. ואוי, כמה נהנינו מהדרך. מהים בשקיעה, מלצאת החוצה לנשום אוויר, מהליכות בפארק, מיוגה, מטיולים לפריז, מקפה אחה״צ, מיין מבורגון, מסרט טוב או קונצרט, מהחורף בישראל שהגיע ללוות אותך בפעם האחרונה. וככה אני רוצה לזכור אותך, מחייכת, אצילית, אוהבת ואהובה.
 

אז הסיפור שלנו עדיין לא נגמר, כי כמו שאמרתי לך השבוע, את תמשיכי לחיות דרכי. אבל אני מקווה שאצליח למצוא אותך. את מבינה, אני לא יודעת איך לקבל החלטה בלי להתייעץ איתך, איך להעביר יום שלם בלי שנדבר לפחות פעם אחת, איך לנשום בלעדייך בלי שזה יכאב כל כך. אז אני אסיים כאן, אבל אנחנו עוד נמשיך לדבר, כל יום, כל רגע. אמא, אני אוהבת אותך.

​

*****

​

Michal Andelman, "Menucha Nechona" cemetery, 6 January, 2019

​

My beloved mother,

​

I've been writing you this letter in my mind for a week now, writing and erasing, because the mere thought of you going away is too painful. Mom, you were everything for me; my best friend and my role model. You always understood me without me having to explain and I understood you. I am attached to you with every ounce of my soul. And now that you're gone, the void is so big and so incomprehensible, that I cannot even begin to grasp the meaning of what happened. In the last two years, I've told you that I'd like to wrap you in cotton wool, just like a very expensive and fragile doll. But now, we ran out of cotton wool, and no matter how much we tried to hold to you, you slipped out of our hands and broke into pieces.

I would like to talk, though, about your life, mom, and not about death. Because you loved life so much, and you kept saying how good your life was, and then corrected yourself - "It's been good since I met daddy." Everyone loved you, you managed to find your way to everyone’s heart. With your elegant and pleasant way, you reached the highest peaks of your profession, while, at the same time, you did not forget to enjoy the road. Oh, and how much we’ve enjoyed the road... The sea at sunset, going out to breathe some fresh air, walks in the park, Yoga, trips to Paris, an afternoon coffee break, the wines of Burgundy, a good movie or concert, the winter in Israel that came to escort you for the last time. And that's how I will remember you, smiling, graceful, loving and beloved.

So our story is not over yet, because as I told you this week, you will continue to live through me. But I hope I can find you. You see, I don’t know how to make a decision without consulting you, how to spend an entire day without talking with you at least once, how to breathe without you without it being so painful. So I'll finish here, but we'll keep talking, every day, every second.

 

Mom, I love you.